אחרי החלק הראשון בפריז, הנה החלק השני של הטיול בצרפת:
יום שני: מפריז לנורמנדי
השכמנו קום הבוקר. היום הזה עמוס ומתוכנן לפרטי פרטים, ויש לנו לא מעט להספיק לפני שיוצאים מפריז לכיוון נורמנדי.
תחנה ראשונה – תפילת שחרית בבית חב״ד שאנז אליזה.
משם המשכנו ישירות לקפה LE XXV, לארוחת בוקר זוגית אחרונה בפריז. באותה הזדמנות קנינו גם צידה לדרך – אוכל מוכן ועוגיות להמשך הטיול בנורמנדי.
חזרה, אריזות ופרידה מהמלון המושלם שלנו בפריז. ומשם לאסוף את הרכב שהזמנו מסוכנות SIXT בשער הניצחון.
כרגיל, גם הפעם סיקסט לא מאכזבים: אין תורים, הפקיד אדיב וענייני, ותוך חמש דקות אנחנו כבר בחניון הצמוד. נכנסים לרכב החדיש והנוח ויוצאים לדרך.
שיתוף פעולה שלנו עם חברת שלמה SIXT מעניק לכם 16% הנחה על השכרת רכב בכל יעד בחו"ל!
- חברת SIXT האמינה והאיכותית ביותר
- שירות לקוחות מקצועי בעברית
- רכבים חדשים במצב מעולה
- ביטוח ביטול השתתפות עצמית (כולל נזק וגניבה), וביטוח צד שלישי
- תוספות כמו צמיגי חורף, שרשראות שלג ועוד
בד"כ כולל נהג נוסף
גלשנו עם הרכב מפריז צפונה לכיוון נורמנדי.
התחנה הראשונה בדרך, כשעה נסיעה מפריז, הוא הבית של הצייר קלוד מונה בעיירה ג'יברני Giverny.
מגיעים לחניה העמוסה לעייפה, ובקושי מוצאים מקום פנוי. מסתבר שהרבה אנשים חשבו שזה רעיון מוצלח להגיע דווקא היום לג'יברני. הכפר ירוק ציורי ופורח, אבל מה זה התור המטורף ליד הבית של מונה שמגיע עד קצה הכפר?
אל דאגה – אני לא עומדת בתורים! איזה נס שהזמנתי כרטיסים מראש ודילגנו על התור.
הצייר קלוד מונה שיפץ את הבית המיוחד ותכנן את הגנים סביבו, כולל הגן היפני עם בריכת חבצלות המים. מונה אפילו היטה יובל של נהר כדי ליצור את הבריכה, שהפכה לאחד ממקורות ההשראה הגדולים שלו. הוא צייר לא פחות מ- 250 ציורי שמן בסדרת "חבצלות המים" (הנימפאות של מונה), שכיום מוצגים במוזיאונים נחשבים ברחבי העולם.
במוזיאון האורנז'רי בפריז מוצגת סדרת ציורי חבצלות המים בשני אולמות מיוחדים שתוכננו לפי החזון של מונה. הציורים מקיפים את המבקר ב- 360 מעלות, ומוארים באור טבעי ורך החודר דרך התקרה.
התחלנו בסיור בגנים, כמה יפה כאן! ירדנו במדרגות לכיוון הגן היפני, וצעדנו סביב הבריכה עם חבצלות המים, חצינו גשרוני עץ צבועים בירוק אופייני ונהנינו מהמראה הקסום.
משם המשכנו לבית של מונה, הצבוע בוורוד עם דלתות ותריסים ירוקים. גם כאן חיכה לנו תור ארוך, לא בטוח שהוא שווה את זה…
בתוך הבית מחכים חדר האוכל הצהוב המפורסם, החדרים המרוהטים בסגנון וינטג' כפרי רומנטי וכמובן שיצירותיו של האמן מקשטות את הכתלים.
ממשיכים בנסיעה צפונה. הדרך ירוקה וקסומה להפליא, וכל כמה דקות מתחשק לעצור רק כדי לצלם.
והנה הגענו למקום הלינה שלנו בדוביל: בית מתוק עתיק – Maison Douce Epoque.
הדרך מתפתלת במורד האחוזה המטופחת, ואז הוא נגלה לעינינו: בית קטן ומצועצע, כמעט כמו מתוך מתוך אגדה, על רקע הגן והים הכחול מאחור.
למטה מחכה לנו איש נשוא פנים וכסוף שיער במיקטורן, ואנחנו מרגישים כמו בתוך סצנה מסרט תקופתי. מתברר שזה סוכן הבית האדיב והמנומס להפליא, שמקבל את פנינו עם כל הטקס: מתעניין איך היתה הדרך, מציע להחנות עבורנו את הרכב ומזמין אותנו להכנס פנימה. אנחנו לא צריכים לדאוג למזוודות, בהן כבר מטפלים אנשי הצוות.
בקבלה הוא מציע לנו משקה קבלת פנים במרפסת היפה, אותו מגיש מלצר אלגנטי סמוק לחיים. אנחנו מסתכלים סביב ולא מאמינים. איזה מקום מדהים.
אחרי שאנחנו קצת מתאוששים מהדרך, חוזר אלינו הקונסיירז' ושואל אם נרצה להתלוות אליו לסיור במקום – "עכשיו הבית שלכם" הוא אומר. הבית קסום ויפהפה, לא גדול, אבל יש בו כל מה שצריך – חדר אוכל עם מטבח פתוח בו מדגים השף את כישוריו, טרקלין אלגנטי עם פטיפון (אחר הצהרים מתקיימת כאן שעת תה, הוא מספר) ומרפסת המשקיפה לנוף הנפלא של חופי דוביל. יש גם חדר משחקים, מצויד בשלל משחקים וספרים.
האיש מסתכל ושואל: "שש-בש בטח אין לכם…"
להפתעתנו, הוא מחייך ושולף לנו מאחד הארונות משחק שש-בש בהבעת ניצחון.
נראה לי שאפשר להרגיש כאן בבית.
מהחלון בחזית הבית מציצה בריכת גלים עם טמפרטורה מדוייקת, ויש גם ספא מפנק בקומה התחתונה.
והנה הבעיה הקטנה שלי (צרות של עשירים): קבעתי מראש שעת פינוק בספא בדיוק לעכשיו, אבל אחרי הנסיעה אנחנו עייפים ומותשים, ובאמת שאין לנו כוח להיכנס עכשיו לספא.
אני משתפת אותו בחשש, והוא מיד נחלץ לעזרה: "אל דאגה, חכי כאן ואני כבר אטפל בזה".
הוא ניגש לפקידת הקבלה, חוזר אחרי כמה דקות ומודיע לנו: סידרתי לכם ספא בשעה שבע בערב. יותר טוב?
הרבה יותר טוב! זה מה שנקרא שירות אישי.
עולים אל החדר שלנו – סוויטת אמיל זולא. כל החדרים בבית קרויים על שם סופרים ידועים.
הסוויטה שלנו מקסימה, עם מרפסת קטנה וחמודה, אבל מה שתופס אותנו מיד הוא הנוף מהחלון!
גם חדר הרחצה שומר על אותו קו עם העיצוב האלגנטי המאופק: אמבטיה בסגנון עתיק עם רגליים דקורטיביות, חימום תת-רצפתי וחלוקי רחצה עבים ומפנקים. על הכרית מחכה מכתב ברכה אישי מצוות המלון עם השם שלי, מסוג הדברים שתמיד קונים אותי.
וכמובן, הביטוי לסופר אמיל זולא וליצירותיו ניכר בחדר: הספרים המונחים על המדף, לצד פסלון ובו דמות דיוקנו של הסופר.
מכירים את הקשר היהודי של הסופר אמיל זולא?
זולא לא היה יהודי, אבל זכור במיוחד בעמידתו האיתנה לצד היהודים בפרשת דרייפוס. הוא יצא בפומבי נגד האנטישמיות, ובשנת 1898 פרסם את המאמר המפורסם "אני מאשים!" שבו הגן על אלפרד דרייפוס, הקצין היהודי שהורשע לשווא בבגידה וריגול.
אחרי מנוחה בחדר יצאנו העירה – נסיעה של כעשר דקות מהמלון שנמצא על גבעה בפרברי דוביל.
דוביל ידועה כבר מאות שנים כעיר נופש יוקרתית, אליה בורחים הפריזאים בקיץ כדי לנשום קצת אוויר ים ולהתרחק מההמולה של הבירה.
חנינו ברחוב שקט במרכז העיר, וצעדנו לכיוון החוף.
איזו עיר מקסימה ואלגנטית היא דוביל. גגות הבתים עם שיפוע תלול ומצחיק, כאילו יצאו מספר אגדות ילדים, גמלונים מעוטרים ומרפסות עץ מגולפות. הרחובות נקיים ושקטים, הגינות מטופחות ובכל פינה חנויות בוטיק יוקרתיות.
חלפנו על פני מבנה הקזינו המרשים והמשכנו לחוף הים עם הטיילת המפורסמת של דוביל. כאן נמצאים האלמנטים המזוהים ביותר עם העיר – תאי ההלבשה מעץ, שעליהם מתנוססים שמות של שחקנים מפורסמים שביקרו כאן, והשמשיות הצבעוניות שהפכו ממש לסמל של דוביל.
ועוד דבר שאי אפשר לפספס כאן: סוסים. דוביל היא עיר של רכיבה ומרוצי סוסים, והם לגמרי חלק מהנוף המקומי. תראו אותם כמעט בכל פינה, לצד מגרשים ובתי ספר לרכיבה וגם בחוף הים.
וכמובן, יש גם יהודים בדוביל (בעיקר בחודשי הקיץ, כשהעיר מתמלאת בנופשים), בית כנסת ואפילו מסעדה כשרה.
אחרי הטיול בחוף הים, מיהרנו לצעוד אל המסעדה הכשרה Le Kikar כדי להספיק לאכול לפני שתיסגר. דוביל לא גדולה, ורוב המקומות נמצאים במרחק הליכה, כך שהגענו אליה בקלות. מצאנו אותה בכיכר קטנה וחמודה על שפת הנמל, עם מגדל שעון ציורי.
התפריט היה מצומצם, וגם לא כל מה שהופיע בו היה זמין. אבל בהתחשב במיקום הגאוגרפי המרוחק מפריז, קיבלנו את זה בסלחנות. בסופו של דבר הלכנו על פיצה ופסטה, שהיו טעימות ומשביעות. היה גם נחמד לשוחח עם יהודי מקומי, ששימש כמתורגמן מול צוות המסעדה שלא דיברו אנגלית ובטח שלא עברית, ולשמוע ממנו על החיים בדוביל.
סיימנו לאכול ויצאנו מהמסעדה הישר אל הנמל היפה של דוביל. באור הדמדומים של בין הערביים השתקפו הסירות במים ויצרו מראה קסום.
נסענו חזרנו ל"טירה" שלנו, שבלילה נראתה כמו ארמון פיות מכושף.
היום בתוכנית אחד האתרים היפים ביותר בנורמנדי. אבל קודם כל – קפה.
הקפה, שהוכן לבקשתי עם חלב סויה קר (מטעמי כשרות כמובן) היה, איך לומר בעדינות… לא משהו, אבל הטרקלין המקסים וההגשה האלגנטית לגמרי פיצו על כך. אז ישבנו לנו בכיף, נהנינו מהאווירה ומהעיצוב, ורק אז יצאנו לדרך.
נסענו צפונה, על רקע הנופים הירוקים והשלווים של נורמנדי, והנה הגענו אל גשר נורמנדי המרשים.
הגשר, שתוכנן ע"י מישל וירלוז'ה, כולל ארבעה נתיבים והיהנחשב בשעתו לגשר הכבלים הארוך בעולם. ועכשיו, לראות אותו מתנשא מעל שפך נהר הסן ולנסוע תחתיו, קשה שלא להתרשם מהעוצמה והגודל שלו.
שימו לב: המעבר על גשר נורמנדי (Pont de Normandie) כרוך בתשלום אגרה. מחיר הנסיעה לרכב פרטי רגיל עומד על כ- 6 אירו לכיוון.
אחרי כשעה ורבע של נסיעה הגענו סופסוף לעיירה אטרטה Étretat.
כפר הדייגים המקסים הזה, המדורג בין אתרי הטבע היפים ביותר בצרפת, מושך אליו מדי שנה מבקרים מכל רחבי העולם, שמגיעים להתפעל מקשתות הגיר ומצריחי הסלע עוצרי הנשימה.
חנינו בחניון ציבורי גדול ממש מול החוף, יצאנו לטיילת, ואז הם נגלו לפנינו: הצוקים הלבנים המפורסמים של אטרטה.
כמה יופי! פשוט אי אפשר להפסיק לצלם.
גם הצייר קלוד מונה אהב מאד את אטרטה, וצייר לא פחות מ- 150 ציורי שמן ובהם הצוקים המרהיבים.
דבר ראשון פנינו שמאלה ועלינו בשביל הצוקים הפנורמי.
טיפסנו לא מעט מדרגות עד למעלה, אבל המאמץ היה שווה כל צעד, כדי לראות מקרוב את צוקי הגיר הלבנים והמרשימים של אטרטה. מולנו ניצב הצוק המקושת Porte d’Aval , המכונה גם "רגל הפיל". מאחוריו מזדקרת מתוך הים "המחט" – L’Aiguille, צריח סלע מחודד וזקוף. וברקע רחוק אפשר לראות קשת אבן נוספת ויפהפיה.
ירדנו חזרה לטיילת, שם התיישבנו לאכול את המנות הארוזות שהבאנו איתנו עוד מפריז. סביבנו חגו השחפים, שחיכו בסבלנות להזדמנות משלהם.
אחר כך עלינו גם לצד השני, מצפון לחוף, שם נמצאת הכנסיה ומשם נשקף נוף מהמם של הצוקים. העדפנו לוותר על עשרות המדרגות ולעלות בשביל התלול מסביב, וכך הגענו עד לגני אטרטה.
טיפ למי שמתקשה בטיפוס: באטרטה יש רכבת תיירים קטנה וחמודה שיוצאת ממרכז העיר ומטפסת עד למרומי הגבעה הצפונית, שם נמצאים גני אטרטה.
גני אטרטה העתידניים משתרעים על צוקי החוף, ומשלבים נוף, אמנות עכשווית ואדריכלות.
מדובר בגן יוצא דופן, המחולק לשבעה חלקים, שכל אחד מהם מייצג היבט אחר של הטבע והמורשת של נורמנדי.
בין הצמחייה תמצאו קומפוזיציות ענקיות של צמחים מפוסלים, שקיבלו השראה מהנוף ומההיסטוריה המקומית: "גלי תעלת למאנש", "ספירלות ימיות ומערבולות", "חוות צדפות", "צוקים וקשתות של החוף" ואפילו גן זן בסגנון המזרח. וכל היופי והאסתטיקה האלה על רקע הצוקים והים של אטרטה.
כמה פעמים אפשר לומר "וואו" ביום אחד?
ירדנו חזרה למרכז העיר, טיילנו קצת בין סמטאות העיירה ואפילו עשינו קצת קניות בסניף שלCarrefour שמצאנו בדרך.
את שעות אחר הצהרים בילינו בספא המפנק של המלון. המלון מעניק לאורחיו שעה של שימוש פרטי בספא ללא עלות, בתיאום מראש. ואחרי כל הטיפוסים וההליכות של היום – אין ספק שזה בדיוק מה שהיינו צריכים.
יום רביעי - מורשת קרב בנורמנדי ומון סן מישל
יום עמוס לפנינו, ועוד עם מזג אוויר גשום.
היום אנחנו עוזבים את הבית המתוק בדוביל ונוסעים לכיוון נורמנדי תחתית, בדרך לאתר אייקוני שחלמתי להגיע אליו כבר שנים.
התחלנו את הבוקר בתפילת שחרית בבית חב"ד דוביל.
משם צעדנו דקות ספורות אל המאפיה, שאפשר למצוא בה גם לחם כשר. איזה כיף למצוא לחם כשר גם בדוביל!
שאלנו את המוכרת איפה הלחמים הכשרים, ובחרנו באגט טרי ולחם מעניין עם גרעיני דלעת. כששילמנו נוכחנו לגלות שרק בצרפת אפשר להשיג באגט טרי בפחות מיורו וחצי. 🇫🇷 🥖
חזרה למלון, אריזה, פרידה מהמלון הקסום בדוביל ויוצאים לדרך מערבה, לעבר חופי הפלישה.
חופי הפלישה בנורמנדי
הפלישה לנורמנדי (D-Day) הייתה אחד המבצעים הצבאיים הגדולים והמורכבים בהיסטוריה. ב־ 6 ביוני 1944 נחתו כוחות עצומים של בעלות הברית בחופי נורמנדי שבצרפת, במטרה לפתוח חזית במערב אירופה ולשחרר אותה מהכיבוש הנאצי.
הקרבות בנורמנדי נמשכו שבועות ארוכים, ובמהלכם ספגו שני הצדדים אבדות כבדות. בסופו של דבר הצליחו בעלות הברית לפרוץ את החזית הגרמנית ולהתקדם לתוך צרפת, צעד שהיה נקודת מפנה משמעותית בדרך לשחרור מערב אירופה ולכניעתה של גרמניה הנאצית.
חמשת חופי הנחיתה שבהם נחתו כוחות בעלות הברית מכונים עד היום "חופי הפלישה": יוטה, אומהה, גולד, ג'ונו וסורד. הם משתרעים זה לצד זה לאורך חופי נורמנדי.
כיום פזורים ברחבי האזור מוזיאונים, אנדרטאות ואתרי מורשת והנצחה, המתעדים את אירועי הפלישה ומנציחים את מי שלחמו ונפלו בה.
הזמן שלנו היה קצר וקצוב, ולכן בחרנו להתמקד בחוף אומהה בלבד. אבל אם אתם מתעניינים בהיסטוריה של מלחמת העולם השנייה ורוצים להעמיק בנושא, כדאי להקדיש לחופי הפלישה לפחות שלושה ימים. יש כאן אינספור אתרים, מוזיאונים ומיצגים – גם לאורך החופים עצמם וגם בעיר קאן (Caen), בירת נורמנדי התחתית והעיר הגדולה באזור.
חוף אומהה
חוף אומהה היה הקשה והעקוב מדם מבין חמשת חופי הנחיתה. כאן נחתו החיילים האמריקאים הישר אל תוך מלתעות המוות של הגרמנים וספגו אבדות כבדות כבר בשעות הראשונות של הפלישה.
כשהגענו לשם ירד גשם שוטף, מלווה ברוח עזה.
ירדנו אל החוף, היישר אל מול אנדרטת הפלדה המרשימה "Les Braves" – "האמיצים", שניצבת ממש על קו המים. האנדרטה מורכבת משלושה חלקים: "כנפי התקווה", "קומי, חירות!" ו"כנפי האחווה". צורות הפלדה הגדולות והמתעקלות נראות כאילו הן בוקעות מתוך החול ומתרוממות אל השמיים – מחווה לאומץ, להקרבה ולרוח החירות של החיילים שנחתו כאן.
עמדנו מול האנדרטה וניסינו לדמיין מה התרחש בדיוק כאן לפני יותר מ־ 80 שנה. אבל מזג האוויר הסוער לא ממש אפשר לנו להתעכב במקום, וגרם לנו להמלט חזרה אל הרכב בתוך זמן קצר.
בית הקברות הצבאי האמריקאי בנורמנדי
המשכנו אל התחנה הבאה שלנו, מקום טראגי ויפהפה כאחד. מעל 9000(!) חיילים של בעלות הברית קבורים בבית העלמין הצבאי האמריקני בנורמנדי, רבים מהם יהודים.
כבר בכניסה לאתר מרגישים יראת כבוד, עם שלט המבקש מהמבקרים לכבד את המקום ואת זכר הנופלים.
בפתח נמצא מרכז מבקרים ובו תערוכה וסרטונים המציגים את הרקע לפלישה ואת האירועים שהתרחשו כאן. משם יוצאים בשביל ירוק ויפהפה, המשקיף אל חוף הים, עד שמגיעים לבית הקברות העצום.
אלפי מצבות שיש לבנות ואחידות מסודרות בשורות אינסופיות, על רקע הדשא הירוק והים הכחול. בין מאות הצלבים בולטים גם מגיני דוד, שמנציחים את החיילים היהודים שנפלו כאן. מצמרר לראות ולחשוב על האנשים שמאחורי כל אחת מהמצבות האלה.
בית הקברות מושקע ומעוצב בקפידה כמו שהאמריקאים יודעים, ובמרכזו אנדרטה מרשימה ובריכה עם חבצלות מים.
ומהחופים שבהם נכתבה ההיסטוריה בדם, אנחנו ממשיכים אל האתר הכי מפורסם באזור.
מון סן מישל
נסענו לא מעט כדי להגיע לכאן (לא בטוח שמוצדק), אבל זה לגמרי אחד המקומות האייקוניים והמצולמים ביותר בצרפת.
בשעת אחר צהרים מאוחרת הגענו למקום הלינה שלנו, כעשר דקות נסיעה מהיעד.
כבר בחניה קידם את פנינו המארח האדיב והלבבי, ולצידו כלב ענק ויפהפה בשם סאנדיי. הוא מיד נחלץ לסייע, העלה איתנו את המזוודות לחדר שבקומה השנייה והציע לנו קפה (אפילו מצא לנו חלב צמחי).
נכנסנו פנימה וגילינו מקום אירוח ביתי ומקסים, עם גינה מטופחת, מטבחון מאובזר בכל מה שצריך, חדר נעים והמון מחשבה על הפרטים הקטנים.
ואחרי יום ארוך בדרכים, כוס משקה חם זה בדיוק מה שהיינו צריכים.
נחנו קצת ויצאנו לדרך.
נסענו כעשר דקות עד לחניון העצום של מון-סן-מישל, שם הבנו באמת עד כמה המקום תיירותי. משם עלינו על השאטל החינמי שמגיע כמעט עד לשער העיירה.
האי נראה מרחוק כמו עוגת קצפת שצמחה מתוך הים. העיירה הקטנה בנויה בצפיפות על האי, ומעל הכול מתנשא המנזר, עם צריח מחודד המזדקר אל השמיים.
מון סן מישל הוא אי זעיר במיקום אסטרטגי סמוך לחופי נורמנדי, אבל מה שהופך אותו למיוחד כל כך היא תופעת הגאות והשפל הקיצונית שמתרחשת סביבו:
פעמיים ביום הים משנה כאן את כל התמונה: המים נסוגים ומתרחקים מהאי, והוא הופך לחלק מהיבשה. כמה שעות אחר כך הים חוזר, עולה במהירות ומציף את האזור, עד שהאי נראה שוב כמו מבצר שמוקף כולו במים.
האי מוכר כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו, ובאופן כמעט סמלי, הוא גם אחד המקומות הבודדים באזור שלא נפגעו בקרבות במהלך הפלישה לנורמנדי.
צעדנו על הגשר ונכנסנו לעיירה דרך השער הראשי.
מצאנו את עצמנו בתוך עיירה עתיקה וימי־ביניימית, עם סמטאות צרות, בתים עתיקים שנצמדים זה לזה, חומות אבן והמוני תיירים. הרחוב הראשי, שמתפתל במעלה האי, עמוס בחנויות מזכרות ומסעדות, ומוביל בהדרגה עד למנזר שבראש ההר.
למנזר עצמו לא נכנסנו, כמובן, אבל גם מבחוץ הוא מרשים.
בין החומות המבוצרות מצאנו מרפסות תצפית ופתחי ירי, מהם נשקף נוף יפהפה של המפרץ והמרחבים שמסביב.
אחרי כשעה של טיול בין הסמטאות והחומות, חזרנו עם השאטל לחניה ומשם אל הצימר החמוד שלנו.
יום חמישי - ממון סן מישל לפריז, וחזרה הביתה לארץ
בבוקר שאלנו את המארח איפה אפשר לראות את הכבשים המפורסמות של מון-סן-מישל על רקע האי.
הכבשים באזור מון-סן-מישל הן חלק בלתי נפרד מהנוף. הן רועות בשטחי הבוץ והמרעה העצומים סביב האי, ובשרן נחשב למעדן מבוקש בשל התזונה הייחודית שלהן מצמחייה עשירה במלח.
הוא כיוון אותנו לחווה סמוכה, שם מצאנו עדר כבשים גדול, אבל עם נוף סתמי בלי האי ברקע.
נקודת תצפית מושלמת לכבשים על רקע מון־סן־מישל: בדיעבד היינו צריכים להגיע לנקודה הזאת ליד Méandres, שם אפשר לראות את הכבשים המיוחדות רועות במישורים הירוקים, כשברקע מתנשא האי מון־סן־מישל האייקוני.
את היום הזה העברנו בנסיעה ארוכה ומתישה ממון־סן־מישל עד פריז.
כבישי אגרה בנורמנדי
הכבישים המרכזיים בנורמנדי הינם כבישי אגרה אשר מתבצעת בשיטת "זרימה חופשית" – ללא מחסומי תשלום.
מדובר בכבישים המהירים מפריז לנורמנדי A13 ו- A14, בהם אין עצירה לתשלום, אלא מצלמות וחיישנים קוראים את לוחות הרישוי בזמן הנסיעה. את התשלום מבצעים אונליין, ע"י כניסה לאתר הרשמי sanef.com, שם מכניסים את מספר הרכב ומשלמים את האגרה תוך 72 שעות ממועד הנסיעה.
לכן חשוב לשים לב לנסיעה בנורמנדי בכבישים המדוברים, ולדאוג לשלם את האגרות בזמן כדי להמנע מקנסות וריביות.
בטיול שלנו בנורמנדי נכנסתי בסוף כל יום לאתר ושילמתי את אגרת הכבישים בכרטיס האשראי. את התשלום האחרון שילמתי כבר בשדה התעופה בארץ…
הדרך, שאמורה לקחת כארבע שעות, ארכה לנו בפועל כשש שעות(!) בגלל כביש חסום והפקקים באזור שדה התעופה שארל דה גול בשעות העומס של אחר הצהרים.
תוסיפו לזה עצירות הכרחיות לקפה והתרעננות, כך שהגענו לשדה התעופה מותשים בסביבות חמש אחר הצהרים, כשהטיסה בשעה 19:15 ועלינו עוד להחזיר את הרכב השכור.
למזלנו ניווטנו ישירות לסוכנות השכרת הרכב בשדה התעופה (שקיבלנו במייל מחברת SIXT). שארל דה גול הוא שדה תעופה ענק, ואפשר בקלות לפספס את היציאה למתחם השכרת הרכב.
גם הפעם החזרת הרכב הייתה פשוטה ומהירה וארכה דקות ספורות בלבד. ותוך כרבע שעה, כשאנחנו עדיין בשדה התעופה, כבר קיבלנו למייל את החשבונית ואת סיכום ההזמנה.
וזהו, טיסת חזור ונחיתה באמצע הלילה.
פריז הצליחה לתקן לגמרי את הרושם מהביקור הקודם, והפעם היא היתה נפלאה והותירה בנו טעם של עוד.
ונורמנדי? גם היא לגמרי עשתה לנו חשק לחזור.
בהחלט נשוב! ❤️🇫🇷
רוצים גם לטייל באופן עצמאי וכשר?
הצטרפו לאלפי מטיילים אחרים וקבלו ישר למייל את המאמרים הכי מקיפים ופרקטיים למטיילים שומרי מצוות בחו"ל. הירשמו כאן:
בלחיצה על "הרשמה" אתם מסכימים לקבל מ"מטיילים בכיפה" דיוורים ועדכונים. השימוש במידע כפוף לתנאי השימוש ולמדיניות הפרטיות. לפרטים נוספים >
