בובי, סבתי היקרה, נולדה וגדלה בפולין, אך את שנות המלחמה עברה בדרום צרפת ובשוויץ. וכה אמרה תמיד: "אין לי בעיה לחזור לפולין, אבל על אדמת שוויץ רגלי לא תדרוך." כשתמהנו על כך הייתה משיבה סתומות: "הם היו הגרועים מכולם."
אולי גם לכבוד זכרה של האישה המיוחדת והיקרה הזו, החלטנו הקיץ הזה לצאת לטיול בפולין.
יום שישי: תל אביב - ורשה
נחתנו בוורשה ביום שישי, בסביבות 10:30 בבוקר. שדה התעופה החדשני והמרווח מקבל אותנו בזרועות פתוחות. לאחר בידוק דרכונים וקבלת המזוודות, תוך זמן קצר כבר אנחנו במונית למלון אינטרקונטיננטל המפואר שבמרכז העיר, נסיעה של כעשרים דקות מהשדה.
מחיר המונית: 20 ש"ח בלבד.
עלות המלון: 500 ש"ח ללילה (ומדובר במלון 5 כוכבים מפנק במרכז העיר, כן?)
סיור בעיר על קורקינט חשמלי
מכיוון שהגענו מוקדם והחדר שלנו טרם היה מוכן, הפקדנו את המזוודות בקונסיירז' ויצאנו לתור את העיר על הסקוטרים החשמליים של ליים.
מזג האוויר היה חמים – נעים בצל, מגעיל בשמש.
היעד הראשון שלנו היה בית הקברות היהודי בוורשה. כי מה לעשות? ככה חיים יהודים: רגל אחת על מה שקרה, רגל אחת על מה שקורה, ושתי עיניים פקוחות קדימה.
הלכנו בין הקברים. חלקם בני מאות שנים, חלקם מחוקים או מנותצים, חלק מהם חודשו. קוראים את שמות המשפחה המוכרים, אומרים פרק תהילים בקברי צדיקים ונדהמים מחיים שהיו ואינם. מהרדיפה העיקשת הזו שלא מפסיקה.
משם המשכנו על הסקוטרים לאורך רחוב מרדכי אנילביץ', שכולו שדרה מקסימה, עד למרכז היפה של ורשה, שבו מתנוסס ארמון התרבות והמדע.
חשבנו לעלות לסיור על סוס ועגלה אבל היינו מותשים מדי. במקום זה ישבנו לשתות בירה קרה בבית קפה עם מפות משובצות, ומשם הזמנו מונית UBER חזרה למלון (18 ש"ח אם שאלתם).
הפעם האחרונה שביקרתי בארץ הזו היתה לפני 33 שנה.
קודרת ומכוערת הייתה אז, כולה מנוונת מהלפיתה הסובייטית ממנה השתחררה זה עתה.
איך מגיע להם! אמרתי אז בלב מלא שמחה לאיד. רצחו אותנו, עכשיו נראה אותם מצליחים להשתקם.
אבל הם השתקמו מצד אחד, ונותרו תקועים מצד שני.
העיר יפה, מטופחת ומשוכללת כמו כל עיר ואם באירופה (אגב, ראית אחת – ראית את כולן)
מצד שני 18 ש"ח לנסיעה שבארץ הייתה עולה 50?
לוזרים.
איך מגיע להם.
שבת בוורשה
לקראת שבת התארגנו בחדר המלון כדי לשמור את השבת כראוי, ומאידך שתהיה לנו גם האופציה לצאת החוצה כשנרצה. בעלי הגאון הביא מהארץ סליל של דבק שחור, והדביק את החור של הדלת כך שלא תינעל.
כמו כן הנחנו שלט על הדלת מבחוץ 'לא לסדר את החדר'.
את כל דברי הערך הנחנו בכספת.
וזהו 😄
התפללנו בבית הכנסת נוז'יק שול. לא נרשמנו מראש ולכן השומר הפולני סירב בתחילה להכניס אותנו. שכנענו אותו שמדובר ביהודים כשרים, וברור שנכנסנו.
במקום התקבצו כעשרים וחמישה מתפללים. מחציתם מקומיים, מחציתם תיירים. תפילה מרגשת כשהרב יצחק רפפורט עוצר בין פרק לפרק ומכריז באיזה עמוד אוחזים לטובת המקומיים שחלקם לא מספיק בקיאים בטקס.
סעודת שבת אכלנו במסעדת "כושר דלייט" אצל פנחס עציוני והיה טעים ונעים.
בבוקר אחרי התפילה מוזמנים כל המתפללים לקידוש בבית הכנסת. גם סעודה שלישית מציעים שם אחרי תפילת מנחה.
בשבת אחר הצהריים יצאנו לטיול – מהמלון אל העיר העתיקה, ומשם עד לנהר הוויסלה.
הדרך חוצה פארקים ורחובות רחבים.
ורשה היא מין שילוב מוזר של עתיק ושל חדש: הישן זה מבנים אירופאיים קלאסיים, החדש הוא מפלצות נדל"ן מוגזמות בנויות בצורות שונות ומשונות של זכוכית ופלדה.
אני זוכרת שבביקור הקודם לפני שלושים ושלוש שנים הייתה העיר מכוערת, אך היום היא עברה מתיחת פנים משמעותית, ולכן יש בה שילוב מיוחד של יופי וכיעור. לי אישית הכיעור קצת מסתיר את היופי. מגיע להם.
כשיצאנו חשבנו על הליכה קלילה של עשרים דקות, אבל בפועל זה היה מהלך של כשעה לכל צד. והיה חם. ואין לנו מים כי אין עירוב בעיר.
הרגשתי שאני מתעלפת מצמא. ליד הוויסלה אני פתאום קולטת חבורה של צעירים וצעירות והם מחלקים פחיות פפסי מאקס בחינם!
מיהרתי לגשת לשם ולקחת פחית להרוות את צמאוני. שתיתי לרוויה ואז שאל אותי בעלי: ומה תעשי עכשיו עם הפחית???
עומדים ומתלבטים.
האיש אומר לבסוף: תניחי על הרצפה ופשוט נלך. לא נעים, אבל אין ברירה.
אני מניחה את הפחית על הרצפה. מתחילים לזוז אבל הבחורה בעקבותינו: היי! היי! יש פה פח!
חזרתי אליה ואמרתי: I can't pick it up.
הבחורה: why?
אני: because I'm Jewish and we cannot carry on Sabath
ואז אני רואה אותה קולטת.
כאילו זה הזכיר לה משהו והיא: אההההה כן. כן.
אז שלחה מישהו לאסוף את הפחית ולהשליך אותה לפח.
חזרנו למלון, עדיין מעולפים מצמא, ושוב אותה הבעיה – איך מזמינים שתיה בלי לחלל שבת?
החלטנו לשבת בלובי ולהזמין שתיה, והם כבר ירשמו את ההזמנה על חשבון החדר.
מזמינים. מגיעה השתיה. רוצים חתימה.
אני: אני לא יכולה לחתום.
המלצר המבולבל והמבוהל: למה?!?
I am Jewish. We can't write on Saturday.
הגברת בדלפק (שאליה הגענו ביחד): אהההההההה נכון. אני אחתום בשבילך.
ואז גם טיפסנו תשע קומות עד לחדר.. חתיכת אתגר.
בקיצור, לא קל להיות יהודי 😄
יום ראשון - ורשה
התחלנו את היום בארוחת בוקר במסעדת "כושר דלייט". משם יצאנו על הסקוטרים אל המוזיאון לתולדות יהודי פולין.
המוזיאון מתמקד בשנים שקדמו לשואת יהודי פולין. בהתיישבותם בחבל הארץ הזה ובהתרחבותם במשך מאות שנים, מהמאה העשירית בערך ועד לשואה.
המוזיאון יפה, ומצאנו אותו גם מעניין. אישית הסתובבתי שם בין המיצגים בעיניים גדושות.
כלומר לא בוכה, אבל כמעט בוכה – עלינו.
מבוגדן חמילנצקי ועד השביעי באוקטובר שלנו עם שואה מפוארת בין לבין – מה יהיה?
מהמוזיאון שוב על הסקוטרים המופלאים לאומשלג פלאץ, המקום ממנו נשלחו מאות אלפי יהודים לטרבלינקה.
גלעד קטן וצנוע מתיימר לשמר זיכרון של למעלה משלוש מאות אלפי יהודים.
אז עמדנו שם ואמרנו פרק תהילים קטן וצנוע שמתיימר לקרב את הקץ.
הפלגנו משם על הסקוטרים לכיוון הקניון. באינטרנט היה כתוב שפתוח.
אכן פתוח, אבל רק מסעדות (יום ראשון היום).
התיישבנו לשתות משהו קר, ומשם חזרה אל העיר העתיקה והמידרחוב היפה שלה.
כל זה עד סביבות שלוש אחר הצהרים, ועכשיו למלון לנוח פלוס תובנה מעניינת לסיכום:
אין פה הרבה תנועה.
אין אוכלוסיה.
ילדים זה מוצר נדיר בנוף האנושי המקומי.
הם מכחידים את עצמם, אני אומרת לבעלי. העם הזה הולך ומתמעט בחסות ה- WOKE הפושה באירופה כמו מגיפה אוטואימונית. איך מגיע להם.
יום שני: מוורשה לאושוויץ בקרוואן
ביום שני בצהריים המשכנו אל החלק החוויתי והמאתגר במסע לפולין: שכרנו קמפר! מה שנקרא טיול קרוואנים.
מצויידים בשתי מחבתות, אחת בשרית ואחת חלבית, ובסיר קטן שאותו קיווינו להשאיר פרווה. הצטידנו גם במצרכי מזון כמו מוצרי חלב ובשר כשרים שקנינו בוורשה. ירקות ופירות, קמח, שמן ושאר מוצרי בסיס רכשנו בסופר מקומי.
ועם כל זה שמנו פעמינו לכיוון אושוויץ.
החיים בקמפר הם חיים בהילוך איטי.
אי אפשר פשוט לאכול, לתפוס מקלחת, ללכת לשירותים או לנשנש משהו בלי תכנון. גם לקום ולנסוע זה חתיכת תהליך: התנתקות מחשמל, החלפת מים, מילוי מים, נעילת דלתות ווידוא שהכל בפנים. שכחת משהו על השולחן? תתכונני לחטוף את זה לראש בברקס הראשון. וכשאת חיה בקמפר את מגלה שללחוץ על הברקס זה חלק לא פחות שכיח מללחוץ על הגאז.
בקיצור, כל דבר דורש כמה פעולות מחושבות. סדרתיות. את מפספסת פעולה וכל העסק קורס עלייך.
כשיושבי הקמפר הם זוג שומרי כשרות די קלה כבחמורה, העסק רק הולך ומסתעף.
שלפת מלפפון מהמקרר?
את לא מניחה אותו ככה ישירות על השייש.
1. בקושי יש שייש.
2. והשיש, אם כבר, בוודאי אירח פרוסת חזיר לפני שהגענו…
בקיצור, החיים בקמפר הם קצת כמו חיים בחללית: זרימה איטית, כוח משיכה שונה, ועסק שדורש ריכוז ומחוייבות ברמה אחרת.
כשלוש שעות אחרי שיצאנו לדרך הגענו לחניון הקמפרים, במרחק של חמש דקות הליכה ממחנה ההשמדה.
הכנו ארוחה טעימה ומהירה: פרוסות בשר על בצל, קוביות בטטה ופטריות טריות מוקפצות על מצע של קוסקוס (אותו הברחנו במזוודה מהארץ).
כמוכן סלט ירקות כנדרש וכמתבקש.
זו הייתה הפקה טעימה, מהירה והכי חשוב – במטבח של אוטו.
יום שלישי: אושוויץ
ישנו טוב בקמפר וקמנו די מוקדם.
לארוחת הבוקר אכלנו סנדוויצ'ים שנותרו מאתמול, והחוצה לאושוויץ בירקנאו.
צועדים באוויר הרך של הבוקר, שמנו לב שאנחנו ממש לצידה של מסילה.
ישנה, שכבר אינה בשימוש ועשבי בר ופרחים צומחים בין פסיה.
מהר מאד קלטנו שזו המסילה שהובילה סבים, סבתות, דודים, דודות, דודנים וששה מליוני אחים ואחיות שלנו – הישר לתאי הגאזים.
האיש התחיל לזמזם "וניקיתי דמם ולא ניקיתי וה' שוכן בציון".
זמזמנו ביחד.
דמעות.
טיפ: הביקור במוזיאון אושוויץ מבוקש מאד (עם כמה שזה נשמע הזוי זו המציאות), כך שאם רוצים לבקר במקום כדאי להזמין כרטיס כמה שיותר מוקדם.
יש אפשרות להזמין סיור עצמאי באושוויץ בחינם – גרסה מקוצרת של הסיור המודרך, כשעתיים וחצי לפני שעת הסגירה. גם לסיור עצמאי בחינם יש להזמין כרטיסים מראש באתר >
כמו כן ניתן להזמין סיור מודרך למבקרים בודדים באושוויץ (לא קבוצות). משך הסיור 3.5 שעות והוא מוצע בשבע שפות כולל אנגלית.
השכונה הצמודה למחנה הטירוף והמוות ציורית ומטופחת. וילות מוקפות חצרות מוריקים ופרחים ועצי פרי. גדרות עץ חינניים ונדנדה.
זה השכנים.
שלא ראו שומדבר.
ולא שמעו שומדבר.
האיש מוסיף: ולא הריחו.
מאה מטר לפני שערי המחנה יש שלט בשתי שפות פולנית ואנגלית: לזכר תושבי השכונה שנאלצו לפנות את בתיהם לטובת הרחבת מחנה ההשמדה בזמן הכיבוש הנאצי.
מסכנים, הלב ממש נשבר.
השלט הזה הוא הסנונית הראשונה של מגמה שאנחנו עומדים לפגוש בשעות הקרובות. מגמה המתבטאת פעם אחר פעם על ידי מדריכת הסיור הפולניה. מגמה שמעלה ריח מצחין של נסיון פולני להשתחרר מקטגוריית התוקפן, ולגנוב מקום בקטגוריית הקרבן.
אז אושוויץ.
סיפורו של מחנה השמדה. סיפורה של חלקת אדמה עצומת מימדים שאיפה שתחפור בה תחפון אפר יהודי, אולי גם עצמות. סיפורה של הסתה עתיקת יומין, ושל השנאה הוותיקה בעולם. אנטישמיות מפוארת שהפכה למוזיאון.
מוזיאון שמציג את האסון של העם הפולני.
ושל העם הסובייטי.
אה, וכמובן – גם של קרוב לשני מיליון יהודים.
מוזיאון שהפך לתרנגולת המטילה ביצי זהב, המושכת לארץ המקוללת הזו מיליוני תיירים מדי שנה. היהודים, כך מסתבר, גם אחרי מותם ממשיכים לתת.
על גלעד בבירקנאו נכתב לזכר הנרצחים: "יהי זכרם ברוך".
את "ה' יקום דמם" פחות אוהבים כאן.
אולי בגלל המלחמה לא שמענו הרבה עברית.
המדריכה אמרה שזה גם כי משרד החינוך הישראלי הפסיק את משלחות התלמידים לכאן.
הלוואי שזה נכון.
מי שרוצה לרענן את הזכרון ולהעמיק את ההבנה לגבי את הקשר שיש לעמישראל עם שאר האומות, שיבקר ביד ושם.
לכאן לא צריך לבוא.
פגשנו הרבה ספרדים, אנגלים, איטלקים ופולנים.
הייתה גם קבוצה גרמנית.
שאלתי את מדריכת הסיור עד כמה הם מגיעים לכאן ואיך זה עבורם.
התשובה שלה הפתיעה אותי.
לא הרבה גרמנים באים. רק האמיצים שבהם ותכופות כששואלים אותם למוצאם הם נבוכים להשיב.
ארץ אל תכסי דמם.
למי שלא מצויד ברכב שכור, ישנם טיולים מאורגנים מקרקוב לאושוויץ: הלוך ושוב מקראקוב, כולל כניסה לאושוויץ ובירקנאו והדרכה (באנגלית).
כרטיסים ניתן להזמין כאן >
מאושוויץ לקרקוב
חזרנו לקמפר ויצאנו לכיוון קראקוב.
כעבור שעה וקצת הגענו לחניון קמפרים על גדות הוויסלה.
רק התמקמנו ויצאנו במונית UBER לקז'ימייז', הרובע היהודי, בתקווה להספיק תפילת מנחה בבית הכנסת של הרמ"א ולסיים בארוחת ערב במסעדה של אברהם זולדן.
אמנם,כל הקונספט של טיול בקמפר (או לפחות רובו) הוא לבשל בעצמנו, אבל למה להתקטנן? החלטנו להתפנק.
מנחה אצל הרמ"א כבר פספסנו, גם את בית הקברות. אבל ארוחת מלכים אכלנו בהחלט.
הגטו מקום יפהפה. קצת מטריד לגלות איך כלמיני מסעדות לא כשרות התמקמו בו, תוך שהן מתהדרות בשמות או בסממנים יהודיים, אולי כדי למשוך את התייר היהודי.
שימו לב! הן רק נראות כשרות.
מהגטו לקחנו סקוטרים של "ליים" והתגלגלנו לבית חב"ד, מנחה זה מנחה, וצריך להתפלל.
משם חזרנו ב- UBER לחניון הקמפרים (נסיעה של חמש-שש דקות) שעל גדות הוויסלה.
יום רביעי: קרקוב
החלטנו לקחת את היום היפה הזה בנחת.
לארוחת בוקר גבינה לבנה (עוד מוורשה) חביתה, סלט ופיתות שהפקנו במחבת בעזרת שמרים שסחבנו מהארץ. הן שימחו את לבנו עד בלי די, כי עכשיו אנחנו בטוחים שאפשר לעבור לגור גם על הירח.
בסביבות 12 יצאנו לתור את קראקוב.
עיר יפה, אפילו מאד מאד (וזה ממישהי שממש קשה לה לחלץ מחמאה עבור הפינה הספציפית הזו בכדור הארץ).
חלק מהסיור היה בהליכה, וחלק על הסקוטרים. חרשנו את העיר העתיקה, טיילנו בכיכר המרכזית Rynek Główny, וממנה צעדנו ברחוב המקסים המוביל לטירת ואוול המשקיפה על העיר.
המבנים העתיקים המשומרים היטב, רחובות האבן והכי הכי: הפרחים בחלונות ובמרפסות.
התחיל לרדת גשם, אז ירדנו מהמצודה רגלית וצעדנו לבית חב"ד.
המכולת שם קצת איכזבה, אבל רכשנו שתי חבילות של חזה עוף, קצת זיתים וגבינה צהובה. רוב המרכולת שמציעה החנות היא כל הדברים שכולם סוחבים מהארץ – דהיינו כל סוגי הביסלי (השם שישמור), במבה, ועוגות משומרות (שלונידע).
בית כנסת הרמ"א ובית הקברות היהודי העתיק
מבית חב"ד צעדנו חזרה אל הגטו. תפילת מנחה אצל הרמ"א, ולאחר מכן ביקור בבית החיים שמאחוריו.
מרגש להסתובב בין אחים יהודים, גם אם אינם בחיים. ממלא מחשבות להעביר אצבע על המילים העבריות ההולכות ודוהות על מצבות האבן בנות מאות השנים. ממלא גאווה להיות שייך למשפחה המלכותית הזו של עם ישראל, שכל כך מרגיזה את חבורת השיכורים הגסה שסביב.
חזרנו לקמפר בסביבות חמש.
הכנתי מרק עגבניות עם אורז, סלט תפוחי אדמה במיונז ושאריות של בשר פרוס שקנינו בוורשה.
לקינוח: כוס תה עם לימון ורוגלע (מכושר דלייט, וורשה) על שפת הוויסלה.
היה קסום לישון בקמפר כשבחוץ קריר וגשם זלעפות.
יום חמישי: מקרקוב לזאקופנה
הבוקר התחיל מוקדם, הודות לכמה פגישות עבודה בזום.
אחרי ארוחת בוקר ומקלחות חמות, יצאנו לכיוון זאקופנה.
עשר דקות בלבד מקרקוב עשינו עצירה כדי לעמוד על טיבו של קניון האאוטלט פאקטורי שמחוץ לעיר.
מקום נחמד: בנטון (תמיד משמח את הנכדים), הילפיגר ולה קוסט (משמחים את האימהות של הנכדים), ועוד כמה חנויות מהסוג הנלוז הזה.
המחירים? לא מספיק זולים בשביל אאוטלט, אז חתכנו לכיוון זאקופנה.
שעתיים וחצי של דרך יפה. נוף יפהפה: בחלקו עיירות ציוריות עם בתים חדישים וגינות מטופחות למשעי, ובחלקו כבישים מהירים עטופים ירוק.
כל הארץ הזו גזומה, מדויקת, כמו בקטלוג. פולין של היום עברה כברת דרך מרשימה מהמדינה המוזנחת והמפגרת שפגשתי לפני 33 שנה. יפה כאן (וזה לא כיף).
הגענו לחניון הקמפרים בזאקופנה בסביבות שש בערב. האויר קר משמעותית מזה שהותרנו בקרקוב.
השכן שלנו, מהקמפר שממול, צעד בנעלי עץ הולנדיות אותנטיות. צילמתי אותו ותוך כדי ארוחת ערב ב"חצר" שלנו, הוא ניגש להתחבר.
בקיצור, לא נעים להגיד, אבל חתיכת קסם כל העסק הזה.
אגב, הקמפר-סייט עצמו? שווייץ.
מדויק, נקי, שקט. אסור רעש.
הפחים – מופרדים לעשרים סוגים (חולי מיון אמיתיים).
והכי חשוב מבחינתנו: כמעט ולא רואים כאן מהגרים. האוכלוסייה אירופאית, בעיקר מקומית.
יום שישי: טיול אופניים באזור זקופנה
ביום שישי יצאנו לטיול אופניים היברידיות – מהסוג הכי חדשני שיש.
מסלול מרהיב, דרך יערות ירוקים, פלגי מים ונופים שנראים כאילו יצאו מגלויה.
זאקופנה מפתיעה אותי ביופיה.
לטעמי הרבה יותר מאיטליה, הונגריה ואפילו שוויץ.
אין כאן שריד לפולניה הסובייטית של פעם. הכול חדש, אבל בסגנון כפרי־עתיק כזה, עם שפע מערבי מורגש.
האזור כולו פשוט יפהפה: גזום, מטופח, מלא במים ונחלים, בתים ציוריים עם המון גרניום בחלונות. אפשר למצוא ספורט ימי בכל פינה, והכול חדיש ומתקדם.
זאקופנה היא גם מקום מושלם לחופשה משפחתית:
מזג אוויר נעים, מסלולי טיולים, מתקנים מתקדמים, חנויות שוקקות והמון פעילויות לילדים ולנוער. והשוס – הכל זול יותר מהארץ וגם ממערב אירופה.
שבת בזאקופנה
שבת הייתה מקסימה.
היינו במלון היהודי של אונגר ליד זאקופנה, שמארגן שם חתיכת פסטיבל קולינרי עשיר ומשובח.
נהנינו גם לפגוש אנשים. אחרי שבוע בקמפר, פתאום את מגלה שיש עוד אנשים בעולם חוץ ממך ומבעלך, וזה מרענן, נחמד ומפתיע.
החנינו את הקמפר מתחת למלון היהודי, מה שאיפשר לנו להתחבר לחשמל ולהחזיק את המקרר והמקפיא בחיים במשך שבת שלמה.
עזבנו את זאקופנה בראשון לא כי אין שם מה לעשות – יש מלא, אלא פשוט כי רצינו להספיק את כל ה"מאסט דו"ז".
יום ראשון
בשבת השקפנו על הקמפר מחלון החדר המרווח והוא נראה פתאום לא קשור, כמו שרכבים תמיד נראים בשבת.
אבל ביום ראשון כשארזנו, חזרנו אליו ואל השקט שלנו בשמחה רבה, ושמנו פעמינו ליום שורשים מואץ.
בצאנז התפללנו אצל ה"דברי חיים", והלכנו לחפש את הבית של בובי.
מצאנו אותו ברחוב לבובסקה הקסום שמשקיף על העמק כולו. שקלנו אם לדפוק בדלת ולהודיע לדיירים שבאנו להעלות להם את השכירות…
משם המשכנו לדינוב. התפללנו אצל ה"בני יששכר" שיש דעות האומרות שאנחנו מיוחסים אליו.
ליז'ענסק
משם לליז'ענסק.
התפללנו אצל רבי מיילך, גם בכינו. אחר כך סקרנו את האימפריה הקטנה שהתפתחה לה סביב לקברו. שתינו קפה בהכנסת האורחים המרגשת והמשכנו ללובלין.
מליז'ענסק ללובלין
הגענו ללובלין כשהחשיכה כבר ירדה.
החנינו את הקרוואן בקמפר סייט שהוזמן מראש והתיישבנו, די מורעבים, לאכול.
שאריות של שניצלים מיום חמישי בתוך טורטיות שהוברחו מארץ ישראל יחד עם סלט.
לקינוח – עוגה וכוס תה. מעדן מושלם לסיום יום ארוך.
יום שני: לובלין ומיידנק
בלובלין סוף־סוף פגשנו את פולין הישנה.
האזור שבו שוכנת הישיבה מכוער להפליא: קולחוזים סובייטיים מכל עבר, הרבה ירוק אבל מוזנח, מין שכונה שקפאה בזמן. פתאום חזרה אליי פולין שראיתי לפני 33 שנה.
אבל אז המשכנו לעיר העתיקה, וכאילו עברנו דרך שער בזמן אחר. סמטאות מצוירות, מבנים משומרים ויופי עתיק.
ישיבת חכמי לובלין הפכה לבית מלון – "מלון אילן".
בלובי עומדת בחורה שמחייבת תשלום על כל פיפס: 20 זלוטי לאדם על כניסה למוזיאון הישיבה, עוד 20 על ביקור בציון החוזה מלובלין, ועוד 20 נוספים על ביקור בבית הקברות החדש.
כל החוויה, כשהיא מתרחשת בתוך אזור אומלל שכזה, הייתה די אומללה בעצמה.
טעינו לחשוב שבגלל העבר היהודי של המקום מדובר במקום כשר, אבל התאכזבנו לגלות שלא כן.
מה שכן, לטענת בעלי המקום אפשר להזמין ארוחה כשרה מראש.
כשהחזרנו את מפתחות בית העלמין, שאלנו את הפקידה אם כדאי לנו לבקר גם בעיר העתיקה של לובלין. היא אמרה שכן, ושזה מהלך של כעשר דקות.
טוב שלא לקחה על זה כסף – זה כבר התקדמות. החלטנו ללכת, והיה שווה.
המדרחוב קטן, אבל יפהפה ומקסים.
מחנה הריכוז וההשמדה מיידנק
ביום שני, לקראת סוף אוגוסט, המקום שומם ושקט.
בניגוד לאושוויץ, המלא מבקרים, פה טיילנו בין הביתנים לבד, עטופים בריח מהמם של דשא רטוב מעורבב בניחוח עץ הדובדבן ממנו עשויות הבקתות.
קראנו את התיאורים שעל הקירות, התבוננו בתמונות – תיאורי זוועות שאפילו השטן לא ברא.
כמה השקעה הייתה כאן בהשפלה, בגרימת כאב וסבל.
הנאצים לא רצו רק להשמיד אותנו. לא ולא! את הרצון להשמדה עוד יכולתי להבין.
הם רצו, רגע לפני הצעדה אל מוות, ככה כשאנחנו על נשינו וזקנינו ילדינו ותינוקותינו, שנושפל ונבוזה. שנרעב. שיהיה לנו קר בחורף וחם בקיץ. שנפחד ונוכה עד זוב דם.
והיה להם חלון קטן מסורג, דרכו הם יכלו להציץ בכיף שלהם ולראות איך שכל זה קורה.
באמת, עם מופלא העם הגרמני. והיהודים האלו שנסעו לשם לגור?
מופת של יכולת מחילה וזיכרון קצרצר.
יום שלישי
מלובלין נסענו חזרה לוורשה.
כי מלחמה בארץ, וכי הטיסות של הילדים שאמורים לשוב מחר מניו יורק לתל אביב דרך וורשה בוטלו.
ועכשיו אנחנו צריכים להתמודד עם זה.
נוספו לנו שלושה מתבגרים לקמפר –
ה צ י ל ל ל ו ו ו !
טיול קרוואנים בפולין - טיפים קטנים לחוויה גדולה
פולין היא יעד נוח ונעים לקרוואנים – כבישים טובים, מחירים סבירים והרבה מרחבים ירוקים. ועדיין, כמו בכל טיול, תכנון נכון חוסך זמן, כסף ועצבים.
למה קרוואן?
פולין היא מדינה גדולה מאד (פי 14.5 ממדינת ישראל), והמרחק בין הערים והאתרים לא קצר. קרוואן מאפשר לכם לטייל בלי לפרוק, לארוז ולפרוק שוב – הבית שלכם פשוט נוסע איתכם.
רוב אתרי הקמפינג מציעים מקלחות, מכונות כביסה ולעיתים גם פינת שעשועים לילדים, כך שלא צריך להתפשר על נוחות.
הזמנה והכנה
מומלץ ללמוד על תפעול הקרוואן ולצפות בסרטוני הדרכה (יש הרבה ביוטיוב) לפני היציאה, זה חוסך הרבה ניסוי וטעייה בשטח.
אריזה חכמה
שקיות ואקום הן פתרון מושלם כשצריך לדחוס בגדים לכל מזג אוויר. גם קיץ פולני יכול להפתיע בגשם קריר.
קניות בסופר
חשוב לתכנן מראש את רשימת המצרכים שתצטרכו. לשכוח משהו חיוני פירושו לצאת עם הקרוואן לסיבוב מיותר עם רכב כבד, ועדיף להצטייד מראש ולחסוך נסיעות.
רוצים גם לטייל באופן עצמאי וכשר?
הצטרפו לאלפי מטיילים אחרים וקבלו ישר למייל את המאמרים הכי מקיפים ופרקטיים למטיילים שומרי מצוות בחו"ל. הירשמו כאן:
